הפיצוץ הגדול בעולם ומיתת תלמידי רבי עקיבא

מאמר מתוך: עלון הקודש 14

זה היה הפיצוץ מעשה ידי אדם הגדול ביותר בהיסטוריה עד אז, והפיצוץ הלא - מכוון הגדול ביותר בהיסטוריה מאז ועד ימינו. תאונת חומר נפץ היא אחת מחלומות הביעותים הגדולים של כל מדינה באשר היא.

היה זה העם הקנדי שחווה על בשרו, בתחילת המאה העשרים, את התאונה הזועתית.

העיר האליפקס שבקנדה הייתה מרכז לוגיסטי חשוב מאוד עבור בעלות הברית במלחמת העולם הראשונה. אחת הסיבות המרכזיות לכך הייתה מבנה הנמל שלה: המעגן היה חבוי עמוק בתוך היבשת וכדי להיכנס לתוכו יש לעבור בתעלה צרה המכונה 'The Narrows'. התעלה הצרה הגנה על המעגן מפני צוללות אויב ועל כן משך אליו הנמל שבהאליפקס ספינות מכל העולם.

בחמישי בדצמבר 1917, בשעת לילה מאוחרת האוניה הצרפתית הענקית 'מון - בלאן' הגיעה אל הנמל. ספינה זו נשאה 2,147 טון של חומצה פיקרית (חומר נפץ ידוע), 223 טון טי אן טי, 56 טון בנזין, ו - 56 טון ניטרוצלולוזה (סוג של חומר נפץ דליק מאד).

שעריו של הנמל נסגרו בכל לילה לתנועת ספינות כהגנה מפני צוללות, והמון - בלאן נאלצה להטיל עוגן מחוץ לנמל. השכם בבוקר למחרת מיהרו אנשי הצוות להשיט את הספינה אל הנמל.

באותה השעה יצאה מתוך הנמל ספינת סוחר בלגית בשם 'אימו', בדרכה לניו - יורק כדי לאסוף מזון וציוד לאירופה.

בדיוק ברגע זה נכנסה גם ספינת המון - בלאן לתעלה הצרה. רב - החובל שלה הבחין באימו המתקרבת לקראתם, וצפר לה צפירה אחת. צפירה אחת משמעותה בשפת הימאים: 'זה הנתיב שלי, חזור לנתיב שלך'.

רב - החובל של האימו לא הסכים לשנות את נתיבו. הוא החליט שזה הנתיב שנח לו, אולי אפילו חלפה מחשבה במוחו - 'שהם יזוזו, למה אני', לעולם לא נדע את מחשבותיו, כיוון שעשרים דקות לאחר מכן הוא ומרבית צוותה של האימו כבר לא היו בין החיים, אך מה שאנו יודעים, שהוא החליט הפעם לא לוותר, ולא להתיחס לספינה המתקרבת...

האימו צפרה פעמיים, מאותתת למון - בלאן שהיא מתכוונת להשאר בנתיבה ושהמון - בלאן מתבקשת לפנות שמאלה ולפנות את הנתיב. בין שתי הספינות התנהלה תקשורת צפירות קדחתנית אף אחד מממנהיגי הספינה לא הסכים לותר, בתוך דקות ספורות הבינו שני רבי - החובלים שאם לא יעשו משהו ומהר, יתנגשו הספינות זו בזו.

המון - בלאן שברה שמאלה בחדות, לכיוון מרכז התעלה. האימו סובבה את מדחפיה לאחור כדי לבלום, אבל בלימה זו גרמה לחרטום שלה לפנות ימינה, גם כן לכיוון מרכז התעלה. ההתנגשות היתה בלתי נמנעת...

בשעה שמונה ושלושים בבוקר, התנגשו המון בלאן והאימו. מתכת פגעה במתכת, וניצוצות עפו לכל עבר. שריפה פרצה על סיפונה של המון בלאן.

צוותה של המון - בלאן ניסה בתחילה לכבות את הדליקה, אבל כשהבינו המלחים שהאש יצאה משליטה מיהרו לנטוש את הספינה. בעודם חותרים בסירת ההצלה ומתרחקים מחבית חומר הנפץ הבוערת שהייתה ספינתם, צעקו הימאים הצרפתים לצוותה של האימו שהספינה שלצידם היא מלכודת מוות מהגיהנום. לרוע המזל, אף אחד על האימו - שמלחיה היו ברובם נורווגיים - לא ידע צרפתית.

רשויות הנמל של האליפקס, שגם להם לא היה מושג על גודל הצרה, נכנסו לפעולה. ספינות כיבוי נשלחו להתיז מים על המון - בלאן וכוחות הצלה התרכזו על הרציפים, מוכנים לקלוט נפגעים אם יהיו. מאות צופים סקרנים התגודדו משני גדות התעלה.

בינתיים הספיקו המלחים של המון - בלאן להגיע אל חוף מבטחים וברחו כל עוד נפשם בם, מקווים להתרחק מהמקום מהר ככל שיוכלו. בדרך חלפו ליד תחנת רכבת ופגשו את וינס קולמן, אחד הפקחים. הם הצליחו להסביר לו במה מדובר, ווינס החל בורח אף הוא. כעבור רגע, עם זאת, נזכר הפקח שבעוד כמה דקות אמורה רכבת עמוסה במאות נוסעים להיכנס לתחנה. הוא היסס, ואז פנה לאחור ורץ בחזרה אל המשרד.

בתשע וארבע דקות התפוצצה המון - בלאן. זה היה הפיצוץ מעשה ידי אדם הגדול ביותר בהיסטוריה עד אז, והפיצוץ הלא-מכוון הגדול ביותר בהיסטוריה מאז ועד ימינו. ה – טי אן טי שהיה על הספינה יצר גל הלם אדיר במהירות של עד שמונה קילומטרים בשניה.

התוצאה היתה הרס ואבדון!!!

שני קילומטרים רבועים של שטח עירוני ליד הנמל שוטחו לחלוטין. הנזק היה כה מוחלט עד שלא ניתן היה לזהות את המקום כלל. 1500 איש נהרגו במקום בו עמדו. גל ההדף של הפיצוץ, שעוצמתו הייתה כחמישית מזו של הפצצה שהוטלה על הירושימה, טלטל ספינות שהפליגו בים במרחק של כשלושים קילומטרים. חלק מהעוגן של המון - בלאן, חתיכת מתכת במשקל של כחצי טון, הועף למרחק של ארבע קילומטרים.

הפיצוץ העז הרים גל צונאמי בגובה 18 מטר ששטף את שני צידי התעלה עקר עצים, עיקם פסי רכבת והרס בניינים וכלי שיט. אנשים ששרדו את הפיצוץ עצמו, טבעו תחת המים הגועשים, המומים מכדי לנסות ולהציל את עצמם. בכל רחבי האליפקס נפלו מנורות גז ותנורים שחיממו את הבתים בדצמבר הקר, ושריפות ענק כילו שכונות שלמות. עוד חמש מאות איש נהרגו בדליקות. הפיצוץ אף ניפץ חלונות בעיר טרורו, מרחק 100 ק"מ משם.

כתשעת אלפים איש נפצעו בדרגות חומרה שונות. אחת הפציעות הנפוצות ביותר הייתה פגיעת עיניים: רבים צפו במאמצי הכבאים מבעד לחלונות ביתם כשהתפוצצה המון - בלאן, ושברי הזכוכית מהחלונות פצעו מאות בני אדם. עשרות מהם התעוורו לצמיתות.

וינס קולמן, פקח הרכבת, נהרג במשרדו - לא לפני שהספיק לשלוח מסרים בהולים לכל הרכבות הנכנסות והורה להם לעצור במקומן. חייהם של מאות נוסעים ניצלו בזכות הגבורה וההקרבה העילאית של פקח רכבת אחד. קולמן נחשב היום לאחד הגיבורים הגדולים של קנדה.

***

אם נתבונן בסיפור המבהיל הזה נראה שהוא מורכב משני רבי – חובלים עקשניים גאותניים שעמדו על שלהם והחליטו לא לנהוג כבוד אחד בשני, התנהגותם הביאה לאסון אפוקליפטי נורא ואיום, ולהריגת אלפי בני אדם.

הסיפור הזה ממש הזכיר לי את מיתתם של תלמידי רבי עקיבא, שמסופר בגמרא ביבמות (דף סב ע"ב) ששנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם...

בודאי שאי אפשר להשוות את אותם רבי – החובלים העקשניים והגאוותנים והעצלנים, לתלמידי רבי עקיבא הקדושים, אבל כן, הם מתו והיה העולם שמם... אסון אפוקליפטי נורא ואיום, וכל זה רק בגלל שלא נהגו כבוד זה לזה.

ואם אנו תמהים על העונש שנראה כלא הוגן על עבירה קטנה של חוסר נהיגת כבוד, כנראה אנחנו לא מבינים מהו כבוד ליהודי, וכמה ה' מקפיד על כך.

***

גבורתו של וינס קולמן, פקח הרכבת, שנהרג במשרדו חקוקה בהיסטוריית דברי הימים של העם הקנדי, איך פקח אחד הקריב את עצמו להצלת האחרים, גבורה שללא ספק ראויה להערכה והערצה. מעשהו האצילי של וינס היה מעין תשובת המשקל למין האנושי, כנגד טיפשותם וגאוותם של הרבי – מלחים. התושיה והקרבת החיים שגילה הפכה לסמל לאומי לעם הקנדי.

אך חז"ל הקדושים דורשים מאיתנו הרבה יותר מסתם הקרבה של חיים להצלת חיים של אנשים רבים, וכמו שאמרו בגמרא בבבא מציעא (דף נט ע"א) אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים.

תמית את עצמיך בשריפה אומרים חז"ל, זאת צריכה להיות הפריבילגיה הועדפת עליך מאשר להלבין את פני חבירך.

מעניין לציין – שאת המאמר הזה אמר רבי שמעון בר יוחאי שהיה אחד מחמשה תלמידים האחרונים של רבי עקיבא לאחר האסון הנורא כמוזכר בגמרא ביבמות (דף סב ע"ב). הוא למד והבין את הלקח הנורא משאר חבריו התנאים שמתו מיתה קשה באלפיהם, רק בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה.

ואפשר שזאת הסיבה שאנו מדליקים מדורות בל"ג בעומר יום הילולת רבי שמעון בר יוחאי – לזכור את הדין הזה שנח לו לאדם ליפול לכבשן האש, לא רק כדי להציל את חברו מפגיעה גופנית, אלא כדי שלא יתבזה חברו....