חגים, אנשים, ובעלי חיים

מאמר מתוך: עלון הקודש 3

יום החתול הבינלאומי הוא חג החתולים שנחגג ב - 8 באוגוסט.

יום הכלב הבינלאומי הוא חג הכלבים שנחגג ב - 26 באוגוסט.

יום הסוס הלאומי ב - 13 בדצמבר - נחגג בארה"ב מדי שנה.

יום הקופים ב - 14 בדצמבר.

יום החמור ב - 1 במאי - נחגג במקסיקו ביום הפועלים. תושבי אוטומבה עורכים יריד מיוחד במהלכו החמורים זוכים לקיטונות של אהבה.

והרשימה עוד ארוכה...

ובאמת למה לא, כמו שהמציאו יום האם, יום האשה, ולהבדיל עצובים ביום השואה, ככה אפשר לחגוג חג לכל יצור באשר הוא, ובקרוב אולי נכריז על חג חדש "יום התיקן" – אותו חרק חום, שסובל ונרדף בידי עקרות בית וכפכפי עור, ושאר אמצעי תקיפה. ואולי אפילו נכריז בצער על ההשמדה ההמונית שעובר זן זה בידי מדבירים, שבהינף צינור מרעילים אותם למות...

נקודה של מחשבה בים הסוער של חיינו, למה אנחנו כבני אדם מרגישים עליונות על בעלי החיים? אנחנו הולכים וגם הם, אנחנו אוכלים ושותים וגם הם, למה אנחנו מחשיבים את עצמינו יותר בגלל החכמה שלנו? חסרים בעלי חיים עם רמת אינטליגנציה גבוהה?

הנביא אומר "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע עמי לא התבונן" (ישעיה פרק א פסוק ג), במאמר זה אומר הנביא שכשיורדים עם ישראל מדרגתם הרוחנית, ולא מכירים במציאות ה' הם יותר גרועים מבהמות.

כשאדם מתעדן לו על סטייק, הוא צריך לחשוב למה הרגו פרה בשבילי? האם אני מצדיק את הקיום של עצמי? האם אני שווה שהחלק שפחות חשוב בבריאה נשחט בשבילי? זו הסיבה שחז"ל אמרו (פסחים דף מט עמוד ב) שעם הארץ אסור לו לאכול בשר – שכן כלפיו אין הבדל בין המין האנושי לבעלי החיים.

"מותר האדם מן הבהמה אין" (קהלת פרק ג פסוק יט) - "לבד הנשמה הטהורה" (מתוך סידור התפילה תפילת שחרית) – ללא ההבנה הבסיסית שאנחנו מכילים בקרבנו נשמה, אנחנו בבעיה קיומית, למה שהבהמות, ואפילו הצמחים יהיו טרף לשיננו, ולא אנחנו נהיה טרף לשיניהם?

ככל שהאדם מתרחק מהתורה, גבולות הסדר בבריאה מטשטשים, "זובחי אדם עגלים ישקון" (הושע פרק יג פסוק ב) – את הפסוק הזה אמר רבי אלחנן וסרמן ה' יקום דמו, טרום השואה, כשראה בגרמניה גברת עשירה מנשקת את כלביה, והוסיף בצער – "כאן ישחטו בני אדם..."

כשאדם לא מבין את הגבולות שבבריאה, ואת תפקידו שלו כאדם, הוא יכול להגיע למצב של הריגת אדם וחיבוק כלב.

האופן הקיצוני ביותר שניתן היה לראות, היה ברוצח הנורא אדולף היטלר - כלביו של היטלר היו קרובים אליו יותר מאשר כל יצור אנושי עד ליומו האחרון.

בקרב הביוגרפים של היטלר, חוזרת שוב ושוב העובדה שכלביו של היטלר היו קרובים אליו יותר מאשר כל יצור אנושי, ברמת האינטימיות והחברות שחש אליהם.

מעדויות של הקרובים אליו ניתן ללמוד על קנאה פתולוגית של היטלר לכלביו. לקראת סוף חייו אמר היטלר כי הוא בוטח רק בכלבתו בלונדי ואולי גם בזוגתו אווה (Waite, 1977).

הווטרינר פרדיננד סוורברוך (Sauerbruch) דיווח כי בשנת 1942 הוא זומן למשרדים הראשיים של הפיהרר. הוא הובל ללשכתו של היטלר, שם מצא חדר אלגנטי אך ריק מאדם. בעודו מסתכל סביב במבוכה התפרץ לחדר כלב ענקי, שהחל לנבוח בזעם, חשף את שיניו, קפץ על סוורברוך, הפיל אותו ארצה ומיקם את שיניו על צווארו.

הווטרינר, שעבד עם כלבים שנים ארוכות וידע איך להרגיע אותם נשכב דומם, והחל לדבר בעדינות עם הכלב וללטפו. אז נכנס היטלר זועם לחדר, לאחר ישיבה מתסכלת עם קציני הצבא ונתקף קנאה נוראית למראה עיניו: "מה עשית עם הכלב שלי? גזלת ממני את היצור היחיד שבאמת נאמן לי, לקחת את החבר שלי...", צרח לעבר סוורברוך המבועת. היטלר הודיע כי בכוונתו להרוג את הכלב בירייה ולאסור את הווטרינר. רק לאחר מילות חנופה מצד הווטרינר שדיבר על ליבו, היטלר חזר בו, ולא פגע בווטרינר או בכלב.

טירוף החושים של היטלר כשראה את פרידננד – מוביל אותנו למחשבה אמיתית, למה לא? למה לא להיות כזה קנאי לכלב, אם "מותר האדם מן הבהמה אין" – והכלב זה הייצור שנמצא בעמקי הרגש, למה לא להתנהג כמו היטלר?

יחס התורה לבעלי חיים הוא יחס הוגן, המנחיל ומתאים את מעמדו של האדם בדרגה עליונה, ואת הבהמה בדרגה פחותה, אך התורה דואגת שלא יצערו לחינם את בעלי החיים.

זו הסיבה שהתורה דואגת לעזור לחמור שרובץ תחת משאו (שמות פרק כג פסוק ה, ובשולחן ערוך חושן משפט סימן רעב סעיף י), ואפילו לומר לגוי שיחלוב את בהמתו של יהודי בשבת, שלא תצטער הבהמה מחלבה (שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שה סעיף כ), אך מכאן ולהכניס את הכלב לעמקי הרגש, להרגיש שהוא יותר קרוב מבני אדם, אין זו דרכה של תורה, וכפי שראינו זאת הייתה דרכו של היטלר...